ראיון: איתי טיראן

"שייקספיר מבחינתי הוא לא של האנגלים. שייקספיר מבחינתי הוא של כולם", אומר איתי טיראן. השחקן בן ה-32, שקנה את עולמו בהופעתו עטורת הפרסים בהמלט, חוזר שוב לחרוזים המוכרים. החל מהחודש יעלו בתיאטרון הקאמרי המחזות השייקספיריים "ריצ'ארד השני" ו"ריצ'ארד השלישי", בשניהם יגלם טיראן את התפקיד הראשי. "אני חושב ששייקספיר הוא מבשר הדרמה המודרנית בכל מובן המילה", מסביר טיראן במהלך פרזנטציה שערך הקאמרי לשני המחזות. "הוא כל הזמן מחזיר אותנו מחדש לאיזשהו מקור, לאיזה פענוח ראשוני של הצופן הגנטי שלנו, של ההתנהגות שלנו. אני מתרגש בכל פעם שאני נוגע בו".

איך אתה מתמודד עם עבודה על שתי הצגות במקביל?
איתי טיראן ורותי אסרסאי ב"ריצ'ארד השלישי"
צילום: דניאל קמינסקי
"העבודה על שני הפרויקטים, במקביל לעבודה שוטפת בתיאטרון היא מטורפת, אבל אני לרגע לא מתעייף .זאת מהסיבה שאני פשוט נישא על הכנפיים של הפיוט, היופי, העומק, ההומור והאנושיות שהאיש הזה יצק בתוך העמודים של המחזות שלו. זה מרגש גם אותי כשחקן, ואני משוכנע שאם זה מרגש אותי ככה, אז אני רוצה גם לתת את המתנה הזו לאחרים".

"ריצ'ארד השני" יעסוק בעלייתו הכפויה של שליט המתדרדר אט-אט לרודנות, ובשאלות מוסר המציבות נאמנות לשליט כנגד הנאמנות לאומה בה הוא רודה. לעומתו, מוקדו של "ריצ'ארד השלישי" הוא נבל שדרכו לכסא המלוכה רצופה בגוויות. בקאמרי בחרו להציג את המחזות גב אל גב, תוך שימוש בקאסט אחיד של שחקנים (זה של "ריצ'ארד השלישי" גדול יותר, ולכן מורחב מעט) ובתפאורה מודולארית המשמשת קישור ויזואלי. האפקט הכולל מייצר אמירה אקטואלית על מצב החברה בישראל של 2012. נדמה כי עבור טיראן, שזכה השנה בפרס התיאטרון על גילום דמותו של המנחה ב"קברט", מדובר במצב שהוא לו כטבע שני. "אני חושב שלתיאטרון הישראלי חסר אומץ באמונה בתפקידנו", קובע טיראן. "בסופו של יום זה מבקש מאיתנו, היוצרים – וזה גם ציווי שייקספירי – להציב מראה אל מול פני הטבע ולהאיר את פני הדור כהווייתו. והמראה הזו היא לא תמיד נעימה. היא לא אסקפיסטית, בזה עוסקת הרבה מתרבות הפנאי שלנו. גם התיאטרון, לצערי, הולך יותר ויותר אל מחוזות בהם הוא מציג מראה מלבבת, ורודה, משכיחה. אנחנו צריכים להציג מראה שמשקפת את הדברים נכונה".



האם פרויקט ריצ'ארד הוא השלב הטבעי הבא של בחינת הפוליטיקה דרך התיאטרון?
"אני בכלל לא חושב שהפוליטיקה היא דבר שצריך לנבוט מתוך התיאטרון. זה אחד מיני היקשים רבים אחרים שניבטים החוצה מתוך העבודה התיאטרונית, והעבודה האמנותית בכלל, שנוגעת בכל האספקטים של החוויה האנושית וההתנהגות האנושית - בהם גם פוליטיקה. דווקא שני המחזות האלו שכביכול עוסקים בפוליטיקה מבחינה עלילתית, לא עוסקים בפוליטיקה בכלל וכן עוסקים בבני אדם ובפסיכולוגיה שלהם".

והרי פוליטיקה נוצרת על ידי בני אדם ועבורם?
"מה שהרבה פעמים נעדר לנו כשאנחנו רואים את הפוליטיקה הזו בהתהוות, הוא האדם שמאחורי הפוליטיקאי. כשהוא לא נואם, כשהוא לא במסיבת עיתונאים; כשהוא ב'נעלי בית', או כשהוא ברגע של חולשה, או כשפורצת מלחמה והוא נמצא בבונקר לבד ושם אין מלחמות והוא לבד עם עצמו – מה הוא חושב? וזה רגע מאוד אישי ופרטי, רגע לא של שליט, אלא של בן אדם. ואני חושב שכולנו היינו רוצים לדעת. אני מת לדעת מה הרגיש ווינסטון צ'רצ'יל כשהוא חזר הביתה לאשתו ערב פרוץ הבליץ הגרמני, או מה באמת קרה שם לרבין במלחמת ששת הימים כשהוא קרס. הדברים האלה הם הרגעים המעניינים, כי הם הרגעים האנושיים".
אם יש דבר-מה שהבחירות התיאטרליות של טיראן מוכיחות מעל לכל ספק, הרי זה שהאישי משקף את המצב הפוליטי. דוגמה בולטת לכך היא הפרויקט הבא שלו, שיעלה בתחילת 2013. זהו רומן שבחר לעבד לבמה יחד עם דורי פרנס ולביים בעצמו. "איש קטן – מה עכשיו?" מאת האנס פאלאדה ("לבד בברלין"), משאיר את טיראן הפעם מחוץ לאור הזרקורים, בכיסא הבמאי בלבד. "קצת נהפוך את משחק התפקידים מ-slave ל-domina. יהיה מעניין", הוא צוחק. "זו תהיה העבודה הראשונה שבה רק אשב מאחורי השולחן ואגיד לאחרים מה לעשות".


עלילת "איש קטן – מה עכשיו?" עוסקת בזוג צעיר בגרמניה של תחילת שנות ה-30, מֶמֶה ו"קטני", הנאבק על קיום חייו הפרטיים הקטנים על רקע עולם הולך ונחרב של משבר כלכלי ודמוקרטי. "אני חושב שהשניים האלה מתמודדים עם הרבה מאוד מהמצוקות שהרבה זוגות צעירים מתמודדים איתם", אומר טיראן, "בעיקר בעולם שבו צעירים מרגישים שהם נשחקים תחת הגלגלים של הקפיטליזם הדורסני ושואלים את עצמם 'מאיפה אני מביא לחם הביתה? מאיפה אנחנו בכלל מתחילים לחיות?'". באחת הסצנות הבולטות ברומן, שעדיין נמצא בתהליכי עיבוד, יושבים בני הזוג יחד לפני לידת ילדם ועורכים חישוב של התקציב, כאשר בסופו של דבר הם מגיעים למסקנה הבלתי נמנעת שאין די בו. "זה עוד לפני שהם קנו סיגריה, עוד לפני שהם הלכו לסרט, עוד לפני שהם קנו רדיו. מאיפה? ופתאום אני אומר – זה באמת נכון", מסביר טיראן בהתרגשות. "זוג צעיר, רגע לפני הצעד הראשון, רגע לפני שמביאים ילד לעולם. אתה שואל את עצמך - איך מביאים ילד לעולם כזה?".

למה בחרת לעבד דווקא את הרומן הזה?

"אני חושב שהסיפור הזה הוא פשוט הרומן הכי יפה שקראתי על אהבה של אנשים צעירים. כשקראתי אותו מצאתי את עצמי בוכה כמו שאף פעם לא בכיתי מְספר. וביותר מהזדמנות אחת. בגלל הזוג הצעיר הזה, שעובר דברים נורא קשים וליבך יוצא אליו. זה עובד על משוואה מאוד פשוטה – האם האהבה תנצח? כי היא זו שעומדת במבחן מול כל הצרות האלה, בסופו של דבר".

ואתה מאמין שהיא תנצח?
"אני מאמין שהיא מנצחת".

בניגוד להפקות הנוכחיות בהן אתה מועסק, שהן מאוד מסוגננות ובעלות איכות מסוימת של ריחוק, הרומן "איש קטן – מה עכשיו?" הוא מאוד ריאליסטי וישיר.
"אני מחפש את האיכות הזו. זה לא אומר שהעבודה לא יכולה להיות מסוגננת, אבל הרבה פעמים הרגעים בין בני זוג ובין אדם לעצמו, שלפעמים אנחנו מתייחסים אליהם כאל הרגעים הרעים, מקבלים את המרכז, כי יש בהם דילמות עצומות והם הדברים שמרכיבים את חיינו. אלה לא התמורות הגדולות שמתחוללות אצל שייקספיר, או בקברט על במת המועדון. דווקא בדברים האלה יש דרמה עצומה בתוך חיי הפרט בתוך איזה מרחב עצום, ששואל את עצמו - מי אני בתוך זה בכלל? מה, אני גרגר של חול? אבק?".
הבחירה בפאלאדה מחזירה את טיראן אל אלמנט נוסף המלווה את הקריירה התיאטרלית שלו - אל התרבות הגרמנית. "אני מאוד נמשך, גם בתיאטרון, לקשר העל-דורי, העל-גיאוגרפי, שמחבר אותך לאיזה מין מקור שאתה כל הזמן בחיפוש אחריו, אחרי תבניות שונות שמתחקות אחריו", מסביר טיראן. "אנחנו גם סוג של ארכיאולוגים - של האמת, של ההתנהגות האנושית. אנחנו מחפשים, חופרים, שכבות על גבי שכבות, בכל מיני מקומות בגיאוגרפיה הנפשית והעולמית, כדי לחפש עוד איזה ממצא ארכיאולוגי שיספר לנו על מי אנחנו. זה יופי של טיפול פסיכולוגי".

יש בך מחשבה לעבור לגרמניה – גם לטובת הקריירה?
"לטובת הקריירה אני רוצה לעשות דברים שעושים לי טוב. אבל אני בהחלט אוהב לפתוח את היקף הפעילות שלי עד כמה שאפשר מעבר לגבולות של הארץ, גם מבחינת שפה, גם מבחינת מקום, גם מבחינת האנשים שאיתם אני עובד. אני לא שולל עוד שום אופציה".


פורסם בעכבר העיר ובעכבר העיר אונליין, 06.07.2012

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה